גז"ד לשני נאשמים בניסיון הצתה של רכב ואחד מהם גם באיומים

1.         העבירות בהן הורשעו הנאשמים:

הנאשמים הודו בעובדות הנטענות בכתב האישום המתוקן והורשעו בעבירות של ניסיון הצתה לפי סע' 448(א) רישא + סע' 29(ב) + 25, הכול לפי חוק העונשין. כמו כן הורשע הנאשם מס' 1 בעבירה של דרישת נכס באיומים, עבירה לפי סע' 404 רישא, הכול לפי חוק העונשין. הודאת הנאשמים הייתה במסגרת של הסדר טיעון חתום שלא כלל הסכמה לעניין ענישה.

באישום הראשון, המיוחס לנאשם 1 בלבד, תואר אירוע בו הגיע הנאשם 1 לביתו של המתלונן ודרש ממנו באיומים לפרוע חוב. האישום השני מתאר אירוע בו ניסו הנאשמים יחדיו להצית את רכבו של המתלונן. המתלונן שישב ברכב הניס אותם. כאמור - הודו הנאשמים והורשעו במיוחס להם.

2.         הטיעון לעונש:

            לשני הנאשמים אין עבר פלילי והם עצורים מיום 12/2/09.

ב"כ המאשימה הדגיש בטיעוניו את החומרה שבעבירת ההצתה בכלל ואת החומרה באירועים נשוא כתב האישום, שבתחילה איים הנאשם 1 על המתלונן כי יפגע בו אם לא יפרע חוב. בהמשך, וביחד עם הנאשם 2, הוציא את האיום מהכוח אל הפועל. התובע הדגיש כי שני הנאשמים לא ידעו שהמתלונן נמצא בתוך הרכב כאשר החלו בנסיון ההצתה. לו ידעו, היה כתב האישום מוגש בעבירה חמורה בהרבה. עם זאת תופעת ההצתה כאמצעי להטלת פחד לשם גביית חובות מחייבת ענישה הרתעתית. בהתאם, עותר ב"כ המאשימה לגזירת עונש של מאסר מרתיע.

ב"כ הנאשם 1 ציין כי לנאשמים אין עבר פלילי והם בחרו להודות מיד עם מעצרם ובהמשך בפתח משפטם. שניהם הביעו חרטה. עוד הוא מציין כי העבירה של דרישת נכס באיומים המיוחסת לנאשם 1 הייתה בדרך של איומים במדרג הנמוך. נסיון ההצתה לא יצא אל הפועל ובסופו של דבר לא נגרם נזק.

בנוסף מציין הסנגור כי הנאשם 1 והמתלונן הם בני דודים. בין המשפחות נערך הסכם סולחה. הסנגור מבקש לתת לסולחה משקל של ממש ולהקל בעונש.

ב"כ נאשם 2 הצטרף לטיעוני ב"כ נאשם 1 והסביר כי מדובר על סכסוך אזרחי בעניין חוב שגלש למסלול הפלילי. אירוע נסיון ההצתה במקרה זה הוא במדרג הנמוך  של עבירות ההצתה. כאמור - לא נגרם נזק. בנסיבות אלו עותר הסנגור להקל בדין במידה המרבית.

שני הנאשמים הביעו חרטה וביקשו להתנצל. שניהם הביעו תקווה שהעונש שיגזר יאפשר להם לחזור לחיק משפחותיהם ולחיים הנורמטיביים בהקדם.

3.         שיקולי בית המשפט לעניין הענישה:

מקרה זה מציג תמונה עגומה. על רקע סכסוך כספי של מה בכך, מאיים הנושה על החייב (לטענתו) ובהמשך פועל לממש את האיום ומנסה להצית את רכושו. תופעה זו מחייבת ענישה מרתיעה, גם אם בפועל התוצאה של המעשה הייתה כפי שהייתה, ללא נזק.

על עבירת ההצתה כבר נכתב כי עבירה זו " ראשיתה מצער - גפרור - ואחריתה מי ישורנו" (ע"פ 7925/05 אבו עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) .  הסכנה שבהצתה היא העדר השליטה על התוצאה. המצית אינו יודע כיצד תתפתח  ההצתה. אש יכולה להתפשט ולגרום לנזקים בגוף וברכוש, גם אם לא התכוון לכך המצית בעת ששילח את האש. מכאן החומרה שבעבירת ההצתה. חומרה זו נכונה גם לניסיון הצתה.  על הסיכון שבהצתה ניתן ללמוד דווקא ממקרה זה. הנאשמים לא ידעו כי המתלונן ברכב. לו עלה בידם להציתו על המתלונן, כי אז היינו דנים בכתב אישום שתוצאתו אף אולי קטלנית. למרבה המזל הניסיון החובבני כשל. עם זאת, החומרה של המעשה מחייבת ענישה הולמת. ראה לעניין זה דברים שנאמרו בע"פ 1599/08 מרדכי אריאל לוינשטיין ואח' נ' מדינת ישראל (2009):

"על עבירות אלה נאמר, והדברים יפים לענייננו:

"עבירת הצתה הינה מן החמורות שבעבירות, שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה. ואדם המתיר לעצמו לסכן על דרך של הצתה רכושם וחייהם של אחרים, ראוי שיורחק מחברת בני-תרבות ולו מן הטעם שעלול הוא להוסיף ולסכן את זולתו" ( בש"פ 6764/99 מחאמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.99), מפי השופט (כתוארו אז) מ' חשין).

ועוד בענין זה:

"לדידנו הצתה במקום שבו חיי אדם הוטלו או יכלו להיות מוטלים בכף מצדיקה ככלל מאסר של שנים ממושכות, על פי הכוונתו של המחוקק, ואורכה המדויק של התקופה ייקבע בכל מקרה לגופו" ( ע"פ 3210/06 עמארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.3.07), בפיסקה ה(4) לפסק הדין, מפי השופט א' רובינשטיין. כן ראו הפסיקה הנסקרת שם, בפיסקה ה(3). עוד ראו: ע"פ 4137/00 קדושיאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.00), שם אושר עונש מאסר של ארבע שנות מאסר בפועל שנגזר על מצית חנות, הצתה שלא גרם לפגיעה בנפש, תוך קביעה כי: "המדובר במעשה מסוכן אשר יכול היה לגרום לנזקים גם מחוץ לחנות וכן למתגוררים בסמוך").

האמור לעיל מנחה את בית המשפט בבואו לגזור את הדין, גם בעניין נסיון ההצתה הכושל במקרה זה.